פסק-דין בתיק ע"פ 6162/10

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1035-08 מיום 7.4.10, בגדרה הורשע המערער, ברוב דעות (השופטים שבח תבל"א וברוך ע"ה) בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט שהם, אשר סבר כי יש להרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. כן הורשע המערער, פה אחד, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. הערעור מופנה גם כנגד גזר הדין מיום 7.7.10, שבו נגזרו על המערער 20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה; שלוש שנות מאסר בגין עבירת הפציעה, מתוכן 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל (שירוצו בחופף לעונש המאסר שהוטל בעבירת ההריגה), ו-18 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי בסך 150,000 ש"ח.

רקע

ב.        בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי ביום 11.3.08 יצא המערער מביתו לטיול עם כלבו, ובשובו הבחין ברכב החונה בסמוך לפתח ביתו. חמתו של המערער, כך נטען, בערה בו, והוא נטל סכין וניקב את ארבעת צמיגי הרכב. בעל הרכב (להלן המנוח) שהה באותה העת אצל חברו, שכנו של המערער, אחד שחר דורון (להלן שחר). בכתב האישום נטען, כי כשיצא המנוח והבחין בניקוב הצמיגים, הזעיק את שחר לעזרה, ושני אלה קראו למערער לצאת מביתו כדי לברר את נסיבות ניקוב הצמיגים. נטען, כי משלא נענה המערער לקריאתם, בעט המנוח בשער הכניסה לחצרו של המערער, ושחר והמנוח נכנסו לחצר. בשלב זה, כך נטען, יצא המערער מביתו בלווית כלבו כשהוא מחזיק סכין, ניסה לדקור את שחר ולבסוף פצע אותו בבית שחיו, וכלבו התנפל על המנוח. על מנת להגן על עצמו ועל המנוח, כך נטען בכתב האישום, רץ שחר לעבר דירתו על מנת להצטייד בכלי חפירה (טוריה). או אז, כך נטען, דקר המערער את המנוח שתי דקירות - בעכוזו ובחזהו - בכוונה להמיתו. הדקירה בחזהו של המנוח חדרה לליבו וגרמה למותו המיידי. נוכח השתלשלות העניינים הנטענת יוחסו למערער בכתב האישום עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, וכן עבירת פציעה לפי סעיפים 334 ו-335 לחוק העונשין.

ג.        בתגובתו לכתב האישום הודה המערער בניקוב גלגלי מכוניתו של המנוח. המערער טען, כי שחר והמנוח פרצו לחצרו בחמת זעם במטרה לתקוף אותו, כי לשמע התפרצותם יצאה כלבתו לחצר, כי שחר והמנוח או מי מהם בעטו בה, וכי זו נכנסה מבוהלת לתוך הבית לאחר שנשכה את המנוח. לטענת המערער, עם התרחשות זו אחז בסכין, יצא לפתח ביתו והבחין בשחר ובמנוח. אז, כך נטען, התנפלו עליו השניים וניסו להכותו, ולבסוף היכה בו המנוח בראשו באמצעות חפץ קהה ופצע אותו מעל עינו. נטען, כי רק אז דקר המערער את המנוח, אינסטינקטיבית, תוך שהוא מגונן על עצמו והודף תקיפה שלא כדין. לטענת המערער, משהבחין שחר בדקירתו של המנוח רץ להביא כלי תקיפה בנסיון להמשיך ולתקוף את המערער. המערער טען להתקיימות סייג ההגנה העצמית לפי סעיף 34י לחוק העונשין, ולהתקיימו של סייג אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

ד.        כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במהלך הדיון הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המערער, לפיה הלה כשיר לעמוד לדין. עד התביעה המרכזי במשפט היה שחר, שאמנם העיד, בין היתר, כי לא ראה את דקירתו של המנוח על ידי המערער. כן הוגשה חוות דעתו של פרופסור יהודה היס בדבר הבדיקה הפתולוגית שנערכה למנוח, וכן השלמות לחוות דעת זו. מטעם ההגנה העיד המערער.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

ה.        הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 7.4.10. בחוות דעתו של אב בית הדין, השופט שהם, נאמר (עמ' 186 שורות 3-2) כי "יש ליתן אמון מלא בעדותו של שחר, בהיותה משקפת את האירועים שהתרחשו, על תוצאתם הטראגית", וכי (עמ' 187 שורות 3-1) "יש ליתן אמון בדבריו של שחר לפיהם לא היה עד ראייה לאירוע הדקירה, ואינני מוצא כל סיבה, מדוע ימסור שחר גרסת כזב בהקשר זה, לו ראה במו עיניו את הנאשם נועץ את סכינו בחזהו של המנוח". נקבע, עובדתית, כי משנכנסו שחר והמנוח לחצרו של המערער, התנפל האחרון על שחר וניסה לדקור אותו, עד שלבסוף גרם לו לחבלה בבית שחיו, וכי כלבתו של המערער הסתערה לעברו של המנוח ונשכה אותו בידו וברגלו; בהקשר זה נדחתה טענת המערער, כי החבלה נגרמה לשחר כתוצאה מחיכוך עם שער הכניסה לחצר. נקבע, כי לאחר שעזב שחר את החצר, פנה המערער אל המנוח ונעץ את סכינו בחזהו, כי הסכין סובבה על ידי המערער לאחר נעיצתה בחזהו של המנוח, וכי המערער דקר את המנוח פעם נוספת בעכוזו לאחר שהאחרון הסתובב. עוד נקבע, כי המנוח פגע במערער באמצעות מפתח רכבו, מעל עינו השמאלית, "כאשר הדעת נותנת כי פגיעה זו קדמה לנעיצת הסכין בחזהו של המנוח". נקבע, כי המערער לא ניסה להושיט עזרה למנוח, וכי יצא לעבר אנשי המשטרה וסכין מונפת בידו. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי הסברו של המערער בנוגע לשאלה מדוע לא החזיר את הסכין למקומו לאחר ניקוב גלגלי הרכב "אינו מהימן כל עיקר", וכי "לא היתה כל סיבה סבירה שלא להחזיר את הסכין למקומה". כן נקבע, כי אין לקבל את טענתו של המערער לפיה "לא יכול היה להימנע מלצאת לעברם של שחר והמנוח כאשר סכין ארוכה בידו, שעה שעמדו לרשותו מספר חלופות, וביניהן נעילת דלת הדירה באמצעות מנעול רב בריח או אף יציאה אל מחוץ למתחם הבית, על מנת למנוע עימות אפשרי עם השניים" (עמ' 188 שורות 17-15).

ו.        בהכרעת הדין נקבע, כי המערער אינו זכאי לחסות בצילו של סייג ההגנה העצמית, שכן מרבית התנאים לתחולתו של זה אינם מתקיימים. נאמר כי גם אם פגע המנוח מעל עינו של המערער, נעשה הדבר לאחר שכלבתו של האחרון התנפלה על המנוח, ולאחר שזה תקף את שחר, ובנסיבות אלה אין לומר כי הצד התוקפן היה המנוח והצד המתגונן היה המערער. על כן נדחתה טענת המערער, כי מטרתו היתה להדוף תקיפה שלא כדין. נאמר, כי אין לראות את המערער כמי שעמד בפני סכנת פגיעה מוחשית. עוד נאמר, כי גם תנאי הנחיצות אינו מתקיים בעניינו של המערער, כמותית ואיכותית, בין היתר באשר בפני המערער עמדו חלופות אחרות, פוגעניות פחות - הימנעות מיציאה לחצר תוך נעילת הדירה, הזעקת המשטרה, ונסיגה מחוץ לבית דרך החצר האחורית. עוד נאמר, כי גם דרישות המיידיות, הסבירות והפרופורציה אינן מתקיימות בענייננו, באשר התנהגותו של המערער היתה בלתי סבירה, שכן גם אם נפגע מעל לעינו "אין ניתן לקבל תגובה חסרת כל היגיון וסבירות", שבה נועץ המערער סכין בליבו של המנוח, ולאחר מכן מסובב אותה ומגדיל את עוצמת הפגיעה. נאמר, כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותו הפסולה של המערער - ניקוב גלגלי הרכב, לבין העימות שהתפתח, וכי ניתן לומר שמעשיו הפסולים של המערער הם שגררו את השתלשלות העניינים שתוארה מעלה, וכי הוא צפה מראש את התפתחות הדברים. כן נדחתה טענת המערער להתקיימות הסייג הקבוע בסעיף 34י1 לחוק העונשין, שעניינו הגנת בית מגורים, בין השאר. בהקשר זה נאמר, כי כניסתם של המנוח ושחר ולחצרו של המערער לא נועדה לביצוע עבירה כלשהי, ועל כן לא הוכח אחד מהיסודות החשובים של ההגנה שבסעיף 34י1 - כי מדובר בהדיפה של מי שהתפרץ בכוונה לבצע עבירה. עוד נאמר, כי מעשהו של המערער היה בלתי סביר, וזאת גם אם רף הסבירות נבחן במשקפיים מקלות יותר, של "בלתי סביר בעליל".

ז.        לעמדתו של השופט שהם, הוכחו בעניינו של המערער יסודות ההכנה והיעדר הקנטור, הדרושים לצורך הרשעה בעבירת רצח; נוכח השימוש בסכין בעלת להב ארוך וסיבוב הסכין לאחר נעיצתה בחזהו של המנוח, בשל העובדה שהמערער לא הושיט עזרה למנוח ולא הזעיק את גורמי ההצלה, ונוכח התבטאויות שונות שהשמיע המערער, ניתן להסיק על כוונתו לגרום למותו של המנוח. על יסוד כל אלה, כך סבר השופט שהם, הוכחו מעבר לספק סביר כל יסודות עבירת הרצח.

ח.        באשר לעבירת הפציעה שיוחסה למערער נאמר, כי על פי התשתית העובדתית שהוכחה, המערער תקף תחילה את שחר ודקר אותו בבית שחיו השמאלי באמצעות סכין בעלת להב ארוך וחד ובכך גרם לו לפציעה, וכי שחר היה בלתי מזוין לחלוטין. על כן נקבע, כי יש להרשיע את המערער גם בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

ט.        השופטת שבח הצטרפה למרבית קביעותיו של השופט שהם, אולם חלקה עליו בסוגית הוכחתו של יסוד ההחלטה להמית. לעמדתה, נוכח העובדה כי המערער דקר את המנוח דקירה אחת (השופטת שבח חלקה על הקביעה כי המערער דקר את המנוח בעכוזו), נוכח העובדה שהמנוח ושחר פרצו לחצר ביתו של המערער, וכיוון שהמנוח פצע את המערער בפניו, קיים ספק בשאלה האם אכן צפה את מות המנוח והאם רצה בכך, וספק זה מוריד את מדרג החומרה לעבירת הריגה. השופטת שבח ציינה, כי הסברה לפיה "הייתה בענייננו דקירה נוספת (באזור העכוז או בשיפולי הגב) מקורה לטעמי בטעות". עוד נאמר בהקשר יסוד ההחלטה להמית, כי המערער אינו כאחד האדם - הוא מתגורר בגפו, בחברת כלבתו, בבית מבודד, וכעולה מחוות דעת שהוגשה בעניינו הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית ובעברו שבעה אשפוזים פסיכיאטריים (רובם בכפיה). נאמר, כי "הגם שהנאשם נמצא כשיר לעמוד לדין, אין לייחס לו הלך רוח של אדם רגיל, וקיים קושי לייחס לו בחינה שכלית של הנתונים והגעה לידי החלטה רצונית להמית את המנוח" (עמ' 203 שורות 16-15 להכרעת הדין), וכי "מן הראוי להתבונן על הבהלה בה נתקף הנאשם, עת פרצו המנוח ושחר לחצרו, ועל תגובתו האימפולסיבית, שלא במנותק מן המחלה ממנה הוא סובל, ומשכך אין לשלול כי הנאשם חפץ בפציעתו של המנוח, אך לא במותו" (שם, בשורות 19-17). לעמדתה של השופטת שבח, "איזור הדקירה בענייננו היה מקרי בהחלט". לפיכך, הציעה השופטת שבח להרשיע את המערער בעבירת הריגה.

י.        השופט ברוך ע"ה הצטרף לעמדתה של השופטת שבח, וסבר כי יש להרשיע את המערער בעבירת ההריגה. אשר על כן, הורשע המערער, בדעת רוב, בעבירת הריגה, ופה אחד בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

יא.      ביום 8.5.10, במסגרת הטיעונים לעונש, הוגשה חוות דעתו של פרופסור ש.טיאנו, מטעמו של המערער, שעמדה על מצבו הנפשי, בה נאמר כי נראה "שיש מקום לשקול ענישה מופחתת בגין העבירה שעבר, וזאת לאור מצבו הפסיכיאטרי בעת ביצוע העבירה". 

יב.       בגזר הדין מיום 7.7.10 נאמר, כי אין ניתן להתחשב במצבו הנפשי של המערער בעת גזירת עונשו "משזה כבר קיבל משקל מכריע בשלב הכרעת הדין, בהחליטנו להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה בלבד, חלף עבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום" (עמ' 216 שורות 20-18 לגזר הדין), וכי "התחשבות בשיקול זה פעם נוספת חוטאת למטרה, שהרי סביר להניח שלו היה הנאשם ככל האדם, היה בית המשפט מרשיעו ברצח" (שם, בשורות 22-21). עוד נאמר, כי "תקרת העונש שקבע המחוקק לעבירת ההריגה, צריכה להיות במקרנו נקודת מוצא ממנה יוצא בית המשפט לדרך הייסורים של גזירת העונש" (עמ' 218 שורות 17-16 לגזר הדין), וכי "משהגענו לכלל מסקנה כי לא ניתן להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם פעם נוספת, משזה היווה את השיקול המרכזי להרשעה בעבירת הריגה בלבד, לא מצאנו נסיבות מקלות אחרות, בנות משקל, בגינן ניתן לגזור על הנאשם עונש המופחת מן העונש המירבי" (שם, בשורות 26-24). נאמר, כי "גם לו סברנו כי יש להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם פעם נוספת, ולהפחית בגינו תקופת מה מן התקופה הקבועה בחוק", ממילא היה "צורך להשיב את שהחסרנו", וזאת נוכח הרשעתו של המערער בעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות. באשר לחוות דעתו של פרופסור טיאנו נאמר, כי העתירה לענישה מופחתת אינה רלבנטית עוד, משלא הורשע הנאשם בעבירת רצח אלא בעבירת הריגה. נוסף על כך, עמד בית המשפט המחוזי על נסיבותיו החמורות של המקרה - העובדה כי המערער פתח בעימות, העובדה כי המערער יצא לקראת שחר והמנוח כשסכין בידו שעה שאלה לא היו חמושים (לבד ממפתחות בידיו של המנוח), והעובדה כי המערער דקר את המנוח בליבו והותירו מתבוסס בדמו, וכן על עברו הפלילי של המערער - הרשעה לפי פקודת הסמים המסוכנים והרשעה בעבירה של נסיון להיזק לרכוש במזיד. בסופו של יום, נגזרו על המערער 20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה; שלוש שנות מאסר בגין עבירת הפציעה, מתוכן 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל (שירוצו בחופף לעונש המאסר שהוטל בעבירת ההריגה), ו-18 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי משפחתו של המנוח בסך 150,000 ש"ח.

הערעור

יג.       ערעורו של המערער נסמך על חמישה נדבכים מרכזיים: ראשית נטען לזיכויו של המערער מעבירת הפציעה בה הורשע. נטען, כי עדותו של שחר, עליה הושתתה הרשעתו של המערער בעבירת הפציעה, ניתנה על ידי עד שאינו מהימן ואינו יציב, ונגועה במחדל חקירה מהותי - לא נערכה השוואה והתאמה גנטית בין סימני הדם שנמצאו על הסכין לדמו של שחר. עוד נטען, כי גם התעודה הרפואית שהוגשה בעניינו של שחר אינה יכולה לבסס את הרשעתו של המערער בעבירה זו, באשר אינה ערוכה על ידי רופא משפטי.

יד.       הנדבך השני עליו נסמך הערעור מושתת על סייג ההגנה העצמית (סעיף 34י לחוק העונשין). נטען, כי את תנאיו של סייג זה יש לבחון "מבעד לנקודת מבטו של המערער בעת המקרה" ו"תחת הלך הרוח בו היה שרוע המערער וזאת בשל המחלה ממנה סובל", וכי "הלכה למעשה, עסקינן במעשה שהיה נחוץ באופן מיידי על מנת למנוע פגיעה ממשית בחייו ונועד להדוף תקיפת המערער שלא כדין ע"י המנוח וחברו". המערער טוען, כי די בפגיעתו של המנוח באמצעות מפתח רכבו מעל עינו, כדי לענות לתנאי התקיפה. באשר ליסוד הנחיצות נטען, כי נוכח התפרצותם של שחר והמנוח לחצרו של המערער, לא ניתן היה לקבוע כי זה היה יכול להישאר ספון בביתו תוך נעילת הדלת או להזעיק את המשטרה, וכי המצב בשטח לא אפשר לו לסגת מביתו דרך החצר האחורית. בהקשר זה נטען, כי "יש להחריג את חובת הנסיגה הכללית מקום בו הותקף אדם בביתו". לטענת המערער, בחירתו הראשונה היתה להימלט ממקום האירוע ולסגת מפני שחר והמנוח, אולם משנוכח כי לא יוכל לעשות כן, בחר ליטול הסכין לידיו כאמצעי הגנה אחרון. המערער מוסיף וטוען, כי האדם הסביר לא יכול היה לצפות ששחר והמנוח יתפרצו לביתו ויתעמתו איתו על רקע ניקוב גלגלי הרכב, וכי הדברים נכונים מקל וחומר לגבי המערער, נוכח תחלואותיו הנפשיות ותחושת המצוקה שחש. עוד טוען המערער, כי התנהלותו אינה חורגת מתחום הסביר, באשר השימוש בסכין נועד להרתיע את שחר והמנוח, ובאשר הוא דקר את המנוח פעם אחת בלבד לאחר שזה פגע בו. נטען, כי המערער לא פעל "יותר מכפי הנדרש כדי להרחיק מעליו הסכנה לחייו". עוד נטען לתחולתו של סייג הגנת בית המגורים (סעיף 34י1 לחוק העונשין) על מקרהו של המערער.